פרק 10 - מוכרת הגפרורים הקטנה, שלוש שערות הזהב, האשה הבוכייה

בפרק 10 ישנן שלוש אגדות:

מוכרת הגפרורים הקטנה

היו הייתה ילדה קטנה, יתומה מאב ומאם, שגרה ביער האפל. בקצה היער היה כפר, והיא למדה שתוכל לקנות שם גפרורים בחצי פרוטה ולמכור אותם ברחוב בפרוטה שלמה. אם תמכור די גפרורים, תוכל לקנות פרוסת לחם, לחזור לבקתה הדלה ביער ולישון שם לבושה בבגדיה.

החורף בא והיה קר מאוד. לא היו לה נעליים ומעילה היה כה דקיק עד שיכלה לראות בעדו. רגליה כבר היו הרבה מעבר לכחול ואצבעות רגליה היו לבנות מרוב קור. כך גם אצבעות ידיה וקצה אפה. היא שוטטה ברחובות והתחננה בפני זרים, האם יואילו בבקשה לקנות ממנה גפרורים? אבל איש לא עצר ואיש לא שעה לתחינותיה.

ערב אחד התישבה ואמרה "יש לי גפרורים. אני יכולה להדליק גפרור ולהתחמם". אבל לא היו לה נסורת ועצים להסקה. בכל זאת, החליטה להדליק את הגפרורים.

היא ישבה שם רגליה הפשוטות לפניה והדליקה את הגפרור הראשון וכשהיא עשתה זאת דומה כאילו הקור והשלג נעלמו כליל. במקום פתיתי השלג המסתחררים ראתה חדר. חדר יפייפה עם תנור חרס גדול וירוק, ודלת מעוטרת בפיתוחי ברזל, התנור פלט חום כה עז עד שהאוויר ריצד סביבו. היא התכרבלה קרוב לתנור וזה היה נפלא.

אבל לפתע כבה התנור ושוב מצאה את עצמה ישובה בשלג, רועדת עד שעצמות פניה קרקשו. לכן הדליקה את הגפרור השני, והאור האיר את קיר הבניין הסמוך. ולפתע היא יכלה לראות בעדו. בחדר שמאחורי הקיר היה שולחן מכוסה מפה צחורה. על השולחן היו כלי חרסינה לבנים, ועל המגש היה אווז מבושל. בדיוק ששלחה ידה אל המטעמים נעלם המראה.

שוב היתה בשלג, אבל כעת ברכיה וירכיה כבר לא כאבו. כעת צרב הקור במעלה זרועותיה וגווה. ולכן הדליקה את הגפרור השלישי.

לאור הגפרור השלישי ראתה עץ מרהיב של חג המולד, מעוטר להפליא בנרות לבנים וקישוטי מלמלה ובעיטורי זכוכית מרהיבים, ורבבות נקודות אור קטנות, שלא הצליחה לראות מהן.

והיא הביטה במעלה העץ הענק שצמח גבוה מעלה מעלה רחוק רחוק אל התקרה עד שהפך לכוכבים בשמיים שמעל לראשם, וכוכב הבליח בשמיים ונזכרה שאמא אמרה לה, כי שכנשמה מתה נופל כוכב.

סבתה הופיעה מאי שם, חמימה וטובה כל כך. והילדה שמחה כל כך לראות אותה, והסבתא הרימה את סינרה וכרכה אותו סביב הילדה, חיבקה אותה בזרועותיה ולילדה היה טוב.

אבל הסבתא החלה להימוג. והילדה הדליקה גפרורים עוד ועוד כדי שסבתה תישאר איתה. ועוד ועוד גפרורים כדי שסבתה תישאר איתה..ועוד ועוד ..והן החלו לעלות יחד לשמיים, שם אין קור ורעב וכאב ובבוקר בין הבתים מצאו את הילדה דוממת וקרה.

שלוש שערות הזהב

פעם בלילה אפל וחשוך, לילה שבו האדמה השחורה והעצים נראים כמו ידיים גרמיות, והשמיים צבועים בגוון כחול שחור. כשל לו זקן ביער עיניו עיוורות למחצה מצליפות הענפים. הענפים שרטו את פניו. ובידו הושיט מנורה זעירה. אישו של הנר שבמנורה עממה והלכה. לזקן היו שיער ארוך וצהבהב, שיניים שבורות וצהובות וציפורניים עקומות וצהובות. הוא היה גיבן וגבו היה מעוגל כשק קמח. הוא היה קמוט כל כך עד שעורו השתלשל כשקים מסנטרו, בתי שחיו וירכיו.

הוא נאחז בעץ וגרר את עצמו קדימה, ואז נאחז בעץ אחר ושוב גרר את עצמו קדימה. וכך בחתירה שכזו מתנשף ומתנשף עשה את דרכו ביער.

כל עצם בכפות רגליו בערה בכאב. הינשופים בעצים צרחו יחד עם מפרקיו המיביבים, כשנגרר לו כך בחשיכה. הרחק הרחק באפלה, הבהב לו אור זעיר, בקתה, אש, בית, מקום לנוח בו. והוא עמל להגיע אל האור הזה. כשהגיע אל הדלת היה כה מותש, כה עייף. האור הזעיר במנורה הקטנה שלו גווע, והזקן צנח בדלת והתמוטט.

בפנים ישבה אישה זקנה, מול אש בוערת. הזקנה חשה אל צידו. אספה אותו בזרועותיה ונשאה אותו אל האש. היא חיבקה אותו כאם, המחבקת את ילדה, ישבה בכיסא הנדנדה שלה, וערסלה אותו. וכך ישבו הזקן האומלל והשברירי, מוטל כשק עצמות, והאישה הזקנה והחזקה שהתנדנדה עמו בכיסאה וזימרה לו, "די, די, די, די, די".

והיא עירסלה אותו בזרועותיה כל הלילה, ושכמעט עלה השחר, אבל טרם הפציע, נעשה הזקן צעיר בהרבה, וכעת היה גבר יפיפה וצעיר, עם שיער זהב וזרועות ורגליים ארוכות וחזקות. והיא המשיכה לערסלו. " די, די,די, די"

והבוקר קרב עוד יותר, והצעיר הפך לילד קטנטן ויפהפה עם שיער זהב קלוע כשיבולים.

וברגע שעלה השחר מרטה הזקנה במהירות שלוש שערות מראשו היפהפה של הילד, והשליכה אותן על אריחי הרצפה. הן נחתו בקול צלצול טינג! טינג! טינג!.

והילד הקטן שבזרועותיה זחל מחיקה ורץ לדלת. לרגע הביט לאחור, אל הזקנה. חייך אליה חיוך מסנוור, ואז סב לאחור, עף בשמיים, ונהיה לשמש הבוקר הזוהרת.

האשה הבוכייה

אריק היידלגו אציל עשיר, מחזר אחרי אישה יפהפייה וענייה וזוכה בליבה. היא יולדת לו שני בנים, אבל הוא מסרב לשאת אותה לאישה. יום אחד הוא מודיע שבכוונתו לחזור לספרד, שם ינשא לאישה העשירה שמשפחתו בחרה לו לכלה, וכי יקח עמו את בניו.

האישה הצעירה מאבדת את שפיותה ופועלת במיטב המסורת של המטורפות הגדולות בכל הזמנים. היא שורטת את פניו, שורטת את פניה, מכה אותו, מכה את עצמה, היא חוטפת את שני בניה הקטנים, רצה עמם לנהר וזורקת אותם לזרם הגועש. הילדים טובעים והאישה הבוכייה מוכת היגון, צונחת על הגדה ומתה.

היידלגו חוזר לספרד ונושא את האישה העשירה. נשמתה של האישה הבוכייה עולה לשמיים. שם השוער אומר לה שהיא רשאית להיכנס משום שסבלה בחייה, אבל שתוכל להיכנס רק אחרי שתעלה את נשמות ילדיה מן הנהר.

ולכן מספרים עד היום שהאישה בוכיה סורקת את את גדות הנהר בשיערה הארוך, דוחפת את אצבעותיה הארוכות והגרומות למים ומחפשת את ילדיה בקרקעית. ולכן אסור לילדים חיים להתקרב אל הנהר לאחר רדת החשיכה מפני שהאשה הבוכיה עלולה לטעות ולחשוב שהם ילדיה, ולקחת אותם איתה לנצח.