פרק 12 - דב סהר הירח

היה היתה אישה צעירה שחיה ביער, אורנים ריחני. בעלה נסע להילחם ונעדר שנים רבות, כששוחרר לבסוף משורות הצבא, חזר הביתה במצב רוח קודר וזועף. הוא סירב להיכנס הביתה משום שהתרגל לישון על אבנים.הוא התבודד, ונשאר ביער יומם וליל.

רעייתו הצעירה התרגשה מאוד כששמעה שבעלה חוזר סוף סוף הביתה. היא בישלה וקנתה וקנתה ובישלה והכינה תבשילים ומטעמים, וקערות שלמות של גבינת סויה טעימה, ושלושה מיני דגים, שלושה מיני אצות, אורז מתובל בפלפל אדום וחסילונים קרים וטעימים, גדולים וכתומים.

בחיוך ביישני נשאה את האוכל ליער כרעהה לפני בעלה למוד הקרבות והגישה לו את המזון המרהיב שהיא הכינה. אבל הוא זינק על רגליו ובעט במגשים עד שגבינת הסויה נשפכה, הדגים ניתרו באוויר, האצות והאורז התגוללו בעפר, והחסילונים הגדולים והכתומים התגלגלו על השביל.

"הניחי לי!" שאג והיפנה אליה את גבו. הוא נתקף זעם כה עז עד שהפחיד את האישה. בייאושה, פנתה האישה והלכה, למערתה של מרפאה שהתגוררה מחוץ לכפר.

"בעלי נפצע קשה במלחמה" אמרה הרעיה "הוא זועם כל הזמן ואינו אוכל דבר, הוא רוצה להישאר בחוץ. הוא מסרב לגור איתי כבעבר. האם תוכלי לתת לי שיקוי שיעשה אותו אוהב ורך כבעבר?"

המרפאה הרגיעה אותה "אני יכולה לעשות זאת למענך, אבל לשם כך אני זקוקה למרכיב מיוחד. לרוע המזל, כל שערות דב סהר הירח אזלו לי. עליך לטפס על ההר, למצוא את הדוב השחור ולהביא לי שערה יחידה מסהר הירח שלצווארו. ואז אוכל לתת לך את מבוקשך וחייך ישוב להיות טובים כפי שהיו".

יש נשים שהיו נבהלות, מהמשימה, יש נשים שהיו חושבות כי המאמץ כולו אינו אפשרי, אבל לא היא כי היא הייתה אישה אוהבת. "אוה! אני אסירת תודה" אמרה "כה טוב לדעת שניתן לעשות משהו".

והיא התכוננה למסע, ולמחרת בבוקר יצאה אל ההר. בדרך קרא בקול "אריגטו זאישו". היא ברכה את ההר: "תודה על שהנחת לי לטפס על גופך".

היא טיפסה במרגלות ההר, שם היו סלעים שנראו כמו כיכרות לחם גדולות, ועלתה לרמה מיוערת.לעצים היו ענפים ארוכים ושמוטים עם עלים שנראו כמו כוכבים.

"אריגטו זאישו" קראה בקול. כך הודתה לעצים על שהרימו את שיערם והניחו לה לעבור מתחתם. וכך עשתה את דרכה ביער ושוב החלה לטפס.

כעת הייתה דרכה קשה יותר. בהר צמחו פרחים קוצניים שנאחזו בשולי הקימונו שלה וסלעים, ששרטו את ידיה הזעירות. ציפורים שחורות ומוזרות ריחפו מעליה באור הערביים והפחידו אותה. היא ידעה שהם "מואן בוטוקה" רוחות של מתים שאין להם שארי בשר ושרה להם תפילות: "אני אהיה קרובתכם, אני אביא אתכם למנוחתכם.

והיא המשיכה לטפס, כי הייתה אישה אוהבת. היא טיפסה גבוה עד שראתה שלג על פסגת ההר. במהרה היו כפות רגליה רטובות וקפואות, אבל היא המשיכה לטפס כי הייתה אישה אוהבת. הסערה החלה להשתולל והשלג עף אל תוך עיניה ועמוק לתוך אוזניה. בעיניים עיוורות, המשיכה לטפס. וכשהשלג, חדל, קראה האשה, "אריגטו זאישו". להודות לרוחות על שחדלו לסנוור אותה.

היא מצאה מחסה במערה קטנה, ובקושי הצליחה לגרור את עצמה אל תוכה. אף שהביאה עמה צרור מלא מזון לא אכלה אלא התכסתה בעלים וישנה. בבוקר היה האוויר שקט, ופה ושם בצבצו מבעד לשלג צמחים קטנים וירקרקים. "אה" חשבה לעצמה "ועכשיו אחפש את דב סהר הירח".

היא חיפשה כל היום ולקראת שעת בין הערביים מצאת תלוליות צואה וידעה שמצאה את מבוקשה. משום שדוב שחור וענק דהר על פני השלג והשאיר אחריו טביעות כף עמוקות. דוב סהר הירח נהם בקול ונכנס למאורתו. היא שלחה יד אל צרורה והניחה את המזון שהביאה בקערה. את הקערה הניחה מחוץ למאורה ורצה להסתתר. הדוב, שהריח את המזון, הגיח ממאורתו בשאגות רמות דיין לזעזע חלוקי אבן. הדוב סבב את המזון ממרחק, רחרח פעמים רבות את הרוח, ואז בלע את המזון בנגיסה אחת. הדוב הגדול שאג ונעלם במערה.

למחרת בערב, חזרה האישה על מעשיה, הציבה את המזון בקערה, אבל הפעם במקום לחזור למחבואה נסוגה רק מחצית הדרך אליו. הדוב הריח את המזון, הגיח מהמאורה, שאג שאגה רמה דיה להפיל כוכבים מהשמיים, טעם בזהירות רבה את האוויר, אבל לבסוף זלל את המזון וזחל חזרה למאורתו. הדבר נמשך לילות רבים עד שבלילה כחול אחד הרגישה האשה אמיצה דיה לחכות קרוב עוד יותר למאורת הדוב.

היא הניחה את המזון מחוץ למאורה ועמדה ממש ליד הפתח. הדוב הריח את המזון, יצא החוצה ואז ראה לא רק את המזון אלא זוג כפות רגליים אנושיות זעירות. הדוב הדומם הפנה את ראשו הצידה ושאג בקול רם שדי היה בו כדי לזעזע את העצמות בגוף האישה.

האישה רעדה, אבל לא נסוגה. הדוב התרומם על רגליו האחוריות, נקש בלסתותיו ושאג עד שהאישה יכלה לראות את חיכו החום אדום. אבל היא לא נמלטה. הדוב שאג בקול רם עוד יותר ושלח את זרועותיו כאילו אמר לאחוז בה, כשעשרת טפריו החדים משתלשלים מעל ראשה כעשרה סכינים חדים וארוכים. האישה רעדה כעלה נידף ברוח אך נשארה במקומה.

"בבקשה דוב יקר" התחננה "בבקשה ממך דוב יקר. באתי עד הלום, מפני שאני זקוקה לתרופה שתרפא את בעלי". הטיח הדוב את כפותיו הקדמיות על הקרקע והעיף סביבו מתזה של שלג והציץ בפניה המבוהלים של האישה. לרגע הרגישה האשה שהיא יכולה לראות שלשלאות הרים, עמקים, נהרות וכפרים משתקפים בעיניו הזקנות עד מאוד של הדוב. שלווה עמוקה ירדה עליה, היא כבר לא רעדה.

"בבקשה ממך דוב יקר. הנה אני מגישה לך מזון כבר כמה לילות. האם אוכל בבקשה לקבל את אחת השערות מסהר הירח על צווארך?". הדוב עצר לרגע וחשב. האישה הקטנה יכולה להיות טרף קל. אך לפתע הוא נמלא רחמים עליה. "נכון" אמר דוב סהר הירח, ולא הסיר את טפריו מעל ראשה "נהגת בי יפה. את רשאית לקחת אחת משערותי, אבל קחי אותה במהירות ואחר כך לכי מכאן וחזרי על בני מינך".

דב נשא את חרטומו הגדול, כך שהסהר הלבן שעל גרונו נגלה לעין. האישה יכלה לראות כיצד ליבו הולם בכוח.

היא הניחה יד אחת על עורפו, ובידה השנייה אחזה שערה לבנה יחידה. היא תלשה אותה במהירות. הדוב נרתע וזעק כאילו נפצע, ואז הפיג את כאבו בסדרת רטינות נרגזות.

"תודה לך דור סהר הירח, תודה רבה מאוד". האישה קדה עוד ועוד, אבל הדוב רטן וצעד צעד אחד קדימה. הוא שאג על האישה במילים שלא הבינה ועם זאת מילים שידעה כל חייה. היא פנתה לאחור, ונמלטה מהר ככל יכולתה במורד ההר, היא רצה מתחת לעצים שעליהם דמויי כוכבים. ולכל אורך הדרך קראה "אריגטו זאישו", כדי להודות לה עצים על שהרימו את ענפיהם והניחו לה לעבור. היא כשלה על הסלעים שנראו כמו כיכרות לחם גדולות וקראה "אריגטו זאישו", להודות להר על שהיניח לה לטפס על גופו.

בגדיה נקרעו לגזרים, שערה היה סתור, פניה מלוכלכים. אבל היא רצה במורד מדרגות האבן המוליכות לכפר במורד שביל העפר ודרך כל העיר, עד לצדה השני לבקתה בה ישבה המרפאה וטיפלה באש שבאח.

"ראי, ראי!, מצאתי אותה, הבאתי אותה. שערה של דב סהר הירח!", קראה אשה הצעירה.

"טוב" אמרה המרפאה בחיוך. היא הביטה היטב באישה ולקחה את השערה הצחורה והושיטה אותה אל האור. היא שקלה את השערה הארוכה בידה הזקנה, מדדה אותה באצבע אחת ואמרה," כן! זו שערה אמיתית של דב סהר הירח". לפתע סבה לאחור, והשליכה את הסערה עמוק אל לב האש, שם בערה בקול נפץ ואוכלה בלהבה כתומה ועזה.

"לא!" זעקה האישה, "מה עשית?"

"הרגעי. טוב הדבר. הכל כשורה". אמרה המרפאה. "האם את זוכרת כל צעד שעשית במעלה ההר? האם את זוכרת כל צעד שעשית כדי לרכוש את אמונו של דב סהר הירח? האם את זוכרת? מה ראית, מה שמעת? מה הרגשת?"

"כן," אמרה האישה, "אני זוכרת היטב".

חייכה אליה מרפאה הזקנה ואמרה, ברוך "אנא ביתי. לכי הביתה עם ההבנה החדשה שלך ונהגי כך בבעלך".