פרק 9 - עור, כלב ים, עור נשמה.

בזמן שהיה פעם ועכשיו נעלם לעולמים ובמהרה יחזור, יש יום אחר יום שמיים לבנים, שלג לבן... וכל הכתמים הזעירים במרחק הם אנשים או כלבים או דובים.

כאן דבר אינו משגשג מעצמו. הרוחות נושבות בעצמה, ולכן התרגלו בני האדם ללבוש את מעיליהם, המגפיים שלהם על צידם בכוונה. המילים כאן קופאות בעודן באוויר, ויש לשבור משפטים שלמים מפי הדובר ולהפשירם לצד האש, כדי שבני האדם יוכלו לראות מה נאמר. האנשים כאן חיים בשיערה הלבן והשופע של אנולוק הזקנה, הסבתא הישישה, הקוסמת הזקנה, שהיא האדמה עצמה. ובארץ זו חי לו אדם. אדם כה בודד, עד שבמהלך השנים חצבו הדמעות ערוצים עמוקים בלחייו.

הוא ניסה לחייך ולהיות מאושר, הוא צד. הוא טמן מלכודות וישן היטב. אבל הוא התאווה לחברת אנוש. לפעמים כשהפליג בקייק שלו במים הרדודים, וכלב ים התקרב אליו, זכר את הסיפורים העתיקים כיצד היו פעם כלבי הים בני אדם וכי השריד היחיד לאותם ימים הוא עיניהם המסוגלות להביט במבטים חכמים ופראיים ואוהבים.ואז היה חש לפעמים נקיפת בדידות כה עזה עד שהדמעות היו ניגרות במורד הסדקים העמוקים בפניו.

לילה אחד יצא לציד עד לאחר רדת החשיכה ולא מצא דבר. כשהירח עלה בשמים והקרחונים בים הבהיקו, הגיעה לסלע גדול ומנומר בלב ים, ועינו החדה הבחינה בתנועה חיננית להפליא על הסלע הישיש.

הוא חתר לאיטו והתקרב, ובקצה הסלע האדיר, ראה קבוצה קטנה של נשים עירומות כביום היוולדן. האיש היה בודד, בלא כל חברים מבין בני האדם מלבד בזכרונו והוא נשאר שם והביט. הנשים נראו כאילו הן עשויות מחלב ירח, ואורן זהר בזהרורי כסף קטנים כמו הנקודות על עור דגי האילתית באביב, וכפות ידיהן ורגליהן היו מוארכות וחינניות.

הן היו כה יפות עד שהאיש ההמום ישב בסירתו, וגלי המים הקטנים נשאוהו קרוב יותר ויותר אל הסלע. הוא שמע את צחוקן של הנשים המרהיבות...לפחות נדמה לו שצחקו, ואולי היו אלה המים הצוחקים בשולי הסלע? האיש היה מבולבל, משום שהמראה סנוור אותו. אבל באופן כלשהו הבדידות שהעיקה על חזהו כפרווה רטובה נעלמה, וכמעט מבלי לחשוב כאילו יועד לכך, זינק מהסירה אל הסלע וגנב את אחת מפרוות כלבי הים שהיו מוטלות עליו. הוא הסתתר מאחורי הסלע ותחב את פרוות כלב הים לתוך מעילו.

זמן קצר לאחר מכן קראה אחת הנשים בקול היפה ביותר ששמע מעודו...כמו קולות הלוויתנים הקוראים זה לזה עם שחר...לא, אולי דמה הקול יותר לקול גורי הזאבים, המשתעשעים באביב...ואולי זה היה משהו עוד יותר טוב, אבל זה לא היה חשוב מפני ש...מה עשו הנשים עכשיו?

בן עטו את פרוות כלב הים שלהן, והחליקו אל הים בזו אחר זו בצווחות ובקריאות שמחה מלבד אחת. הגבוהה מבניהן, חיפשה את פרוותה בכל מקום, ולשווא, הפרווה נעלמה. האיש נמלא אומץ- מניין לא ידע. הוא הגיח מאחורי הסלע ופנה אליה בתחינה: "אישה היי.. לי.. לרעיה, אני...אדם... בודד.

"איני יכולה להיות רעיה" ענתה "אני שייכת לאחרים, אלה החיים למטה".

"היי לי לרעיה", התעקש האיש "בעוד שבעה קיצים אחזיר לך את פרוותך, ואז תוכלי להישאר או לחזור, כרצונך.

עלמת כלב הים הצעירה הביטה בו בעיניים שנראו אנושיות לגמרי, אלמלא ידע את מוצאה האמיתי. ואז אמרה בחוסר רצון "אבוא איתך. בעוד שבעה קיצים יוכרע הדבר."

בבוא הזמן נולד להם ילד והם קראו לו אורוק. והילד היה גמיש ושמן. בחורף הייתה האם מספרת לאורוק סיפורים על היצורים החיים מתחת לים. ואילו האב גילף לו דוב באבן בסכינו הארוך. וכשהייתה האם נושאת את אורוק הילד למיטתו, הייתה מראה לו את העננים מבעד לארובה בתיקרה וקוראת להם בשמותיהם. אבל במקום להראות לו צורות של עורב, דב וזאב, הייתה מספרת לו על אריות על אריות ים ולווייתנים, כלבי ים ודגי אילתית, משום שאלה היו היצורים שהכירה.

אבל ככל שחלף הזמן החל בשרה להתייבש. תחילה התקלף, אח"כ נסדק. העור על עפעפיה החל להתקלף. שיער ראשה החל לנשור לקרקע. היא נעשתה חיוורת כירח. גופה השמנמן כחש היא ניסתה להסתיר את צליעתה. עיניה הועמו מדי יום, אף שלא רצתה בכך. היא החלה לגשש את דרכה בידיה, משום שראתה נחלשה.

וכך נמשך הדבר עד שלילה אחד הקיץ הילד אורוק משנתו לקול צעקות והזדקף במיטת הפרווה שלו. הוא שמע שאגה כשאגת הדוב. זה היה אביו שנזף באמו. והוא שמע בכי, כמו מוט כסף על סלע, וזאת היתה אמו.

"לפני שבע שנים ארוכות החבאת את פרוותי ועכשיו בא החורף השמיני. אני רוצה שהדבר ממנו אני עשויה יושב לי". בכתה אשת כלב הים.

"ואם אתן לך אותו אשה, תעזבי אותי" הרעים בעלה.

"איני יודעת מה אעשה. אני יודעת רק, שאני מוכרחה לקבל את מה שאני שייכת אליו".

"ואז תעזבי אותי בלא רעיה, ואת הילד תותירי בלא אם. את רעה".

ובזאת הסיט הבעל את וילון העור שבדלת ונעלם אל תוך הלילה.

הילד אהב מאוד את אמו. הוא פחד שיאבד אותה, ולכן בכה עד שנרדם...והתעורר לכל הרוח. רוח מוזרה שקרה אליו "אוווווורוווק, אווווורווק" .

והוא יצא מהמיטה, ממהר כל כך, שלבש את המעיל שלו במהופך ומשך את מגפיו רק עד מחצית רגליו. לשמע שמו נאמר שוב ושוב מיהר אל הלילה המכוכב.

"אוווווורווווק"

הילד רץ אל הצוק הנשקף על המים, ושם הרחק בים טרוף הרוחות, היה כלב ים ענק שפרוותו כסופה...ראשו היה אדיר. שפמו נשמט עד חזהו, ועיניו היו בגוון צהוב עמוק.

"אוווווורווווק"

הילד דהר במורד הסלע, ובקרקעיתו נתקל באבן – לא, צרור -שהתגלגל מתוך נקיק סלע. שערו של הילד צלף בפניו באלפי מושכות של קרח.

"אוווווורןןוק"

הילד פתח את הצרור וטלטל אותו - זאת הייתה פרוות כלב הים של אמו. הוא הריח את ריחה מתוכו. וכשחיבק את הפרווה אל פניו ושאף אליו את ריחה, חלפה בו נשמתה בכוח, כמשב פתאומי של רוח קיץ.

"אוה" הזדעק בכאב ובשמחה ושוב קירב את הפרווה אל פניו, ושוב חלפה בו נשמתה. "אוה" קרא משום שנתמלא שוב באהבתה האין סופית של אמו.

כלב הים הכסוף הישיש הרחק בים... צלל לאיטו אל מתחת לגלים.

הילד טיפס על הצוק ורץ הביתה, כשהפרווה מתנופפת מאחוריו וצנח בבית. אמו אספה אותו ואת הפרווה אל חיקה, ועצמה את עיניה בהכרת תודה על ששניהם לא ניזוקו.

היא התעטפה בפרוותה. "אמא, לא!" צעק הילד.

היא הרימה את הילד בזרועותיה, ותחבה אותו מתחת לזרועה ורצה ברגליים כושלות אל הים הגועש.

"אמא, אל תעזבי אותי!" צעק אורוק.

ומיד ניכר בה שהיא רוצה להישאר עם ילדה, שהיא באמת רוצה, אבל משהו קדום קרא לה. משהו קדום ממנה, קדום ממנו, קדום מהזמן.

"אמא, לא, לא, לא" בכה הילד. היא פנתה אליו ובעיניה היה מבט של אהבה מחרידה, היא לקחה את פני הילד בכפות ידיה, ונשמה את נשימתה המתוקה אל ריאותיו פעם אחת, שתיים, שלוש, ואז תחבה אותו מתחת לזרועה כצרור יקר וצללה אל הים עמוק עמוק ועוד יותר עמוק. ואשת כלב הים וילדה נשמו בקלות במצולות.

הם שחו עמוק עמוק עד שנכנסו למערה התת מימית של כלבי הים. שם הסבו יצורים שונים שאכלו וזימרו, רקדו ודיברו, וכלב הים הכסוף והגדול שקרא אל אורוק ממי הלילה, חיבק את הילד וקרא לו "נכדי".

"מה שלומך שם למעלה, ביתי?" שאל כלב הים הכסוף הגדול.

אשת כלב הים הסבה את עיניה ואמרה, "פגעתי בבן אדם.... גבר שנתן הכל כדי שאהיה שלו. אבל איני יכולה לחזור אליו משום שאם אחזור, יהיה אסירה".

"והילד?" שאל כלב הים הישיש, "נכדי". כשאמר, זאת רעד קולו בגאווה.

"עליו לחזור אבי, הוא אינו יכול להישאר. טרם הגיעה שעתו להיות כאן עמנו" והיא בכתה, והשניים בכו יחדיו.

וכך עברו להם כמה ימים ולילות, ליתר דיוק, שבעה ימים ולילות. במהלכם הושב ברק לעיני האישה ולשערה ופרוותה קיבלה גוון כהה מרהיב. ראייתה הוטבה לה וגופה שמן והיא שחתה בלא קושי.ואז הגיעה העת להשיב את הילד ליבשה. באותו לילה שחו כלב הים הסב, ואמו היפהפיה של הילד, כשהילד ביניהם. הם שחו מעלה מעלה גבוה אל העולם שמעל המים. שם הניחו את אורוק בעדינות על החוף הסלעי, לאור הירח.

אמו אמרה לו, "אני איתך תמיד, גע במה שנגעתי בו, במקלות, באש שלי, בסכין שלי, בגילופי האבן של לוטרות וכלבי הים, ואני אנשוב אל ריאותיך משב אוויר, לשירת שירך.

כלב הים הכסוף והקשיש ובתו, נשקו לילד נשיקות רבות. לבסוף הצליחו להינתק מעליו, שחו ללב ים העיפו מבט אחרון בילד ונעלמו מתחת לגלים. ואורוק ששעתו טרם הגיעה נשאר מאחור.

עם הזמן גדל והיה למתופף וזמר ויוצר סיפורים רב כוח. אומרים שכל זה קרה מפני שבילדותו שרד לאחר שנלקח ללב ים בידי רוחות כלבי הים האדירות. ועד היום ניתן עדיין לראות אותו לפעמים, בערפילי הבוקר האפורים כשהקייק שלו קשור לחוף, קורא על פני סלע מסוים בלב ים, וכמו מדבר עם כלבת ים הקרבה אל החוף. רבים ניסו ללוכדה ולשווא. היא מכונה הזוהרת, הקדושה, ואומרים שאף שהיא כלבת ים, עיניה יכולות לשלח את אותם מבטים אנושיים. אותם מבטים חכמים פראיים ואוהבים.